וְאֵה֣וּד ׀ בָּ֣א אֵלָ֗יו וְהֽוּא־יֹ֠שֵׁ֠ב בַּעֲלִיַּ֨ת הַמְּקֵרָ֤ה אֲשֶׁר־לוֹ֙ לְבַדּ֔וֹ וַיֹּ֣אמֶר אֵה֔וּד דְּבַר־אֱלֹהִ֥ים לִ֖י אֵלֶ֑יךָ וַיָּ֖קׇם מֵעַ֥ל הַכִּסֵּֽא׃

וְאֵהוּד עָאל לְוָתֵיהּ וְהוּא יָתֵיב בַּעֲלִיַת בֵּית קַיְטָא דִילֵיהּ בִּלְחוֹדוֹהִי וַאֲמַר אֵהוּד פִּתְגָמָא דַייָ לִי לְמַלָלָא עִמָךְ וְקָם מֵעַל כּוּרְסֵיהּ:

בא אליו. נתקרב אליו:

בעלית המקרה. בהיות הזמן חם, ישב בעליה עשויה בחלונות מרובים להקר עצמו:

לבדו. כי העומדים עליו יצאו:

דבר אלהים. ומהראוי אם כן, לעמוד בעת תשמענה, וכונתו היה להטרידו בקימה לבל ירגיש:

בעלית. מלשון עליה, הבנויה ממעל:

המקרה. מלשון קור וצינה:

והוא ישב וכו' לבדו. רצה לומר מובדל בפני עצמו, ואהוד בא והתקרב אליו ואמר: דבר אלהים לי אליך ויקם, ובעודו טרוד בקימה וישלח אהוד וכו'.

ואחר זה נתקרב אהוד אליו והנה המלך יושב לבדו בעלית המקרה אשר לו והיתה עשויה לקרר בימי הקיץ ולזה היתה העליה ההיא בעלת חלונות רבים כדי שישלוט בה הרוח ויקרר האויר אשר שם ואמר לו אהוד דבר סתר מהאלהים לי אליך ולזה לא יתכן שהיה יושב עגלון וקם מעל הכסא: