וַיֹּֽאמְרוּ֙ בְּנֵ֣י בִנְיָמִ֔ן נִגָּפִ֥ים הֵ֛ם לְפָנֵ֖ינוּ כְּבָרִֽאשֹׁנָ֑ה וּבְנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֣ל אָמְר֗וּ נָנ֙וּסָה֙ וּֽנְתַקְּנ֔וּהוּ מִן־הָעִ֖יר אֶל־הַֽמְסִלּֽוֹת׃

וַאֲמַרוּ בְּנֵי בִּנְיָמִין תְּבִירִין אִנוּן קֳדָמָנָא כִּדְבְּקַדְמֵיתָא וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲמַרוּ נְפַךְ וְנִגוֹדִנּוּן מִן קַרְתָּא לְכִבְשַׁיָא:

ויאמרו וגו׳. רצה לומר, ובני בנימן חשבו שהמה נגפים ואינם יכולים לעמוד בפניהם:

ובני ישראל. רצה לומר, אבל האמת היה שבכוונה נסו להעתיקם לגמרי מן העיר אל המסלות, בכדי שיוכל האורב לבוא בתוך העיר:

נגפים. מוכים, כמו (תהלים צא יב) פן תגוף באבן רגלך: