מִכֹּ֣ל ׀ הָעָ֣ם הַזֶּ֗ה שְׁבַ֤ע מֵאוֹת֙ אִ֣ישׁ בָּח֔וּר אִטֵּ֖ר יַד־יְמִינ֑וֹ כׇּל־זֶ֗ה קֹלֵ֧עַ בָּאֶ֛בֶן אֶל־הַֽשַּׂעֲרָ֖ה וְלֹ֥א יַחֲטִֽא׃ {פ}

מִכָּל עַמָא הָדֵין שְׁבַע מְאָה גְבַר עוּלֵים גַבְרָא גְמִיד בִּידֵיהּ דְיַמִינָא כָּל אִלֵין דְשָׁדָן אַבְנָא בְקִלְעָא וּמַרְמָן בְּבִינַת שַׂעֲרָא וְלָא מְשַׁנָן:

מכל העם הזה. של בני בנימן:

כל זה. כל אלו היו קולעים באבן אל חוט השער, ולא החסיר האבן מלפול עליו עם רוב דקותו:

בחור. כל אחד היה נבחר:

אטר וכו׳. רוצה לומר, שמאלי, ודוגמתו באהוד (לעיל ג טו):

קלע. ענין השלכת אבנים בכף הקלע, והוא הכלי העשוי לכך:

השערה. חוט השער:

יחטיא. ענין חסרון, כמו (מל״א א׳ כ״א) והייתי אני ובני שלמה חטאים: