וַֽיְהִי֙ בַּיּ֣וֹם הָרְבִיעִ֔י וַיַּשְׁכִּ֥ימוּ בַבֹּ֖קֶר וַיָּ֣קׇם לָלֶ֑כֶת וַיֹּ֩אמֶר֩ אֲבִ֨י הַֽנַּעֲרָ֜ה אֶל־חֲתָנ֗וֹ סְעָ֧ד לִבְּךָ֛ פַּת־לֶ֖חֶם וְאַחַ֥ר תֵּלֵֽכוּ׃

וַהֲוָה בְּיוֹמָא רְבִיעָאָה וְאַקְדִימוּ בְּצַפְרָא וְקָם לְמֵיזַל וַאֲמַר אֲבוּהָא דְעוּלֶמְתָּא לַחֲתָנֵיהּ סְעֵיד לִבָּךְ פִּתָא דְלַחְמָא וּבָתַר כֵּן תֵּיזְלוּן:

סעד לבך. לבל יחלוש הלב, סעד אותו באכילת פת לחם:

סעד. ענין השענה, ועל שם זה יקרא האכילה סעודה, כי סועד ושוען את הלב מחולשתו, וכמו שכתוב (תהלים קד טו) ולחם לבב אנוש יסעד:

פת. ענין פרוסה, כמו (ויקרא ב ו) פתות אותם פתים:

וישכימו בבקר וכו' וישתו וכו'. ר"ל ביום הראשון היה עדיין בקר, רק ששתו ואמר שילין מצד ששתה והדרך מבלבל שותי יין. וביום שאח"ז נזהר מלשתות רק שהאכילה נמשכה עד נטות היום: