שׁוֹפְטִים י״ח · ל׳

וַאֲקִימוּ לְהוֹן בְּנֵי דָן יַת צַלְמָא וִיהוֹנָתָן בַּר גֵרְשֹׁם בַּר מְנַשֶׁה הוּא וּבְנוֹהִי הֲווֹ כוּמָרִין לְשִׁבְטָא דְבֵית דָן עַד יוֹמָא דִי גְלוֹ יַתְבֵי אַרְעָא:

ויקימו להם. להיות לעבודה זרה ולעבדו:

ויהונתן. הוא הלוי הנזכר:

בן מנשה. אמרו רבותינו זכרונם לברכה (בבא בתרא קט ב) שהוא משה, ומפני כבודו נאמר ׳מנשה׳, ותלאו הנו״ן לדעת שאינה מן השם:

עד יום גלות הארץ. הוא גלות הארון שהיה בימי עלי (שמואל א פרק ד), ולזה לא אמר ׳עד גלות ישראל׳, כי אז לבד הארון גלה ולא ישראל, ועד הזמן ההוא עמד הפסל, אבל לאחר זמן שעמד שמואל לשופט, בער אותם מן הארץ:

ויקימו להם את הפסל. תחלה הקימו רק את הפסל להורדת הרוחניות, ואח"כ וישימו להם את פסל מיכה כפי שעשאו מיכה, עם האפוד והתרפים. ועמד כל ימי היות בית האלהים בשלה, זה לעומת זה. ומ"ש שיהונתן ובניו היו כהנים עד גלות הארץ, פירש"י על גלות סנחריב, וכן דעת חכמינו ז"ל בירושלמי פרק ט' דברכות (ה"ג) שמקשה לרשב"נ דאמר שבואל ששב לאל בכל לבו, והכתיב עד גלות הארץ, ומתרץ שאחרי מות דוד העבירו שלמה וחזר לסורו והוא היה הנביא הזקן בבית אל. ומה שמקשה הרד"ק איך אפשר ששמואל ודוד ושלמה לא בערו פסל זה, י"ל דבאמת בימי שמואל בטל, ועז"א כל ימי היות בית אלהים בשילה, ואז חזר בתשובה ודוד מינה אותו על האוצרות, ובימי ירבעם שהעמידו העגל בדן היו בניו כהנים עד גלות סנחריב: