וַיִּרְדֵּ֣הוּ אֶל־כַּפָּ֗יו וַיֵּ֤לֶךְ הָלוֹךְ֙ וְאָכֹ֔ל וַיֵּ֙לֶךְ֙ אֶל־אָבִ֣יו וְאֶל־אִמּ֔וֹ וַיִּתֵּ֥ן לָהֶ֖ם וַיֹּאכֵ֑לוּ וְלֹא־הִגִּ֣יד לָהֶ֔ם כִּ֛י מִגְּוִיַּ֥ת הָאַרְיֵ֖ה רָדָ֥ה הַדְּבָֽשׁ׃

וְנַסְחֵיהּ בִּידֵיהּ וַאֲזַל מֵיזַל וְאָכִיל וַאֲזַל לְוָת אָבוּהִי וּלְוַת אִמֵיהּ וִיהַב לְהוֹן וַאֲכַלוּ וְלָא חֲוִי לְהוֹן אֲרֵי מִפִּגְרָא דְאַרְיָא נְסִיחַ דוּבְשָׁא:

וירדהו. מגוית האריה רדה הדבש אל כפיו:

הלוך ואכל. בעת ההלוך היה אוכל:

וירדהו. ענין הלקיחה ממקום דבוקו, וכן (ירמיהו י ו) רדנו לא נשוב, בדברי רבותינו זכרונם לברכה (שבת קוז ב) רדיית הפת:

וירדהו אל כפיו. בעבור שהלך לקחת אשה מפלשתים נכשל לאכול דבש טמא. וכמו שאמר חז"ל הוא נתאוה לדבר טמא וכו'.