שׁוֹפְטִים י״א · י״ב

וּשְׁלַח יִפְתָּח אִזְגַדִין לְוַת מַלְכָּא דִבְנֵי עַמוֹן לְמֵימָר מַה לִי וְלָךְ אֲרֵי אֲתֵיתָא לְוָתִי לְאַגָחָא קְרָבָא בְּאַרְעִי:

מה לי ולך. רצה לומר, מה האיבה והשנאה אשר בינינו, מה לי עליך ומה לך עלי, ולפי שמנוהו לראש, תלה הדבר בעצמו:

מה לי ולך. כי מלחמה שתתהוה בין שני מלכים (אם תהיה כפי נמוסי המלכים לא בדרך עשק) יש לה בהכרח איזה עילה, כמו מריבה או טענה וכדומה, ולרוב יוכלו להתפשר ביניהם בטוב טרם נשקה המלחמה, ושאל שיודיעהו סבת המלחמה, ומה רוצה ממנו.

והנה שלח יפתח מלאכים אל מלך בני עמון והראה לו בסוף הענין כי אין לו תרעומת כלל על ישראל מצד הארץ שלקח ישראל בעלותו ממצרים מארנון עד יבוק ועד הירדן וגומר כי לא לקחה ישראל מבני עמון אבל לקחה מסיחון מלך האמורי וידמה ששלח לו בראשי הדברים השניים כה אמר יפתח כי אולי יפתח היה מפורסם ביניהם בגבורה ורצה מפני זה להודיעו כי הוא המושל על ישראל כדי שישמר מלך בני עמון מלהלחם עם ישראל: