שְׁמוּאֵל ב׳ ט׳ · ז׳

וַאֲמַר לֵיהּ דָוִד לָא תִדְחַל אֲרֵי מֶעְבַד אַעְבִּיד עִמָךְ טִיבוּ בְּדִיל יְהוֹנָתָן אֲבוּךְ וְאָתֵיב לָךְ יַת כָּל אַחֲסָנַת שָׁאוּל אֲבוּךְ וְאַתְּ תֵּיכוּל לַחְמָא עַל פְּתוֹרִי תְּדִירָא:

אל תירא. רצה לומר: לא קראתיך לגמול עמך רעה, כי אם לגמול עמך חסד בעבור אביך:

והשיבותי לך. אולי לקחם דוד אחרי מות איש בושת, בעבור אשתו מיכל היורשת אותו, בחשבו שלא נשאר מי היותר קרוב לנחלה:

והשיבותי לך את כל שדה שאול אביך המפרשים נדחקו בזה, אם נתן לו חלקו מהו החסד, ואם נתן לו חלק אחיו איך העביר נחלה, עי' רש"י ורד"ק והנכון בעיני שהיה הבדל בין קניני המלך ואחוזתו מנחלת אבותיו שדינו בהם ככל אדם בקנינו ושדה אחוזתו, ובין קניני המלך שהיו לו מחוקי המלוכה ששדות וכרמים הון ואוצרות שהגיעו לידו בסבת מלכותו, בעת הועבר ממלכותו היה של המלך המולך בעת ההיא, כי היה רק לצורך המלכות לא לצורך המלך, וכמ"ש עוד בפרטות אצל כרם נבות, ושאול היה עני תחלה, ואצר הון ושדות ממשפטי המלוכה, ובעת נתנה המלוכה לדוד זכה דוד בכל הקנינים שהיו שייכים אל המלכות לצורך המלוכה, בפרט כי כבש בית שאול במלחמה, והיה בזה חסד גדול שהשיבם למפיבושת מצד היותו בן אוהבו, והודיע לו כי יגדיל חסדו עמו בשתים, א. מה שישיב לו שדה שאול רצה לומר כל קניניו וזה בעבור יהונתן, ב. שיהיה מאוכלי שולחנו שזה מצד מעלת מפיבושת עצמו, כי לא יקרבו אל שולחן המלך רק אנשים גדולים בתורה ובחכמה, וזה שכתוב ואתה תאכל: