וַיֹּ֤אמֶר צִיבָא֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ כְּכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֲדֹנִ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֶת־עַבְדּ֔וֹ כֵּ֖ן יַעֲשֶׂ֣ה עַבְדֶּ֑ךָ וּמְפִיבֹ֗שֶׁת אֹכֵל֙ עַל־שֻׁלְחָנִ֔י כְּאַחַ֖ד מִבְּנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃

וַאֲמַר צִיבָא לְמַלְכָּא כְּכֹל דִי פַקֵיד רִבּוֹנִי מַלְכָּא יַת עַבְדֵיהּ כֵּן יַעְבֵּד עַבְדָךְ וּמְפִיבֹשֶׁת אָכַל עַל פְּתוֹרִי כְּחַד מִבְּנֵי מַלְכָּא:

ומפיבושת. אף זה מדברי ציבא, שאמר אנכי אעשה כדבריך, עם היות שעד עתה היה מפיבושת אוכל על שלחני כאחד מבני המלך, ולא הצטרך לכל דבר:

ויאמר ציבא הבטיח לעשות כמצות המלך להכין צרכי בית מפיבושת, עד שמפיבושת יאכל על שלחני (רצה לומר על שלחן שיכין לו ציבא מתבואת שדותיו) כאחד מבני המלך, שהם לפי מעלתם שלחנם גדול מאד וירבה לפעמים משלחן המלך: