שְׁמוּאֵל ב׳ ז׳ · ד׳

וַהֲוָה בְּלֵיְלְיָא הַהוּא וַהֲוָה פִתְגָם נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ לְוַת נָתַן לְמֵימָר:

ויהי בלילה ההוא אולם ה' מהר להודיע להחוזה כי לא יסכים לזה, וחכמינו זכרונם לברכה בארו שלכן הודיעו תיכף בל יתחיל דוד במעשהו על ידי נדר או על ידי שישכור פועלים וכמו שהיה באמת כמ"ש אשר נשבע לה' אם אבוא באהל ביתי:

ואחר זה באהו דבר ה' על יד נתן הנביא שאין ראוי לבנות לו בית לש"י כי מן היום אשר העלה בני ישראל מארץ מצרים התהלך הארון באהל ובמשכן ולא שלח הש"י לאמר לאחד מן הרועים והשופטים למה לא בנו בית ארזים ועתה די לדוד לקחו הש"י מאחרי הצאן להיות נגיד על בית ישראל והיה עמו בכל אשר הלך וכרת שונאיו ועשה לו שם גדול כשם הגדולים אשר בארץ לרוב הצלחתו ורוב עמידת מלכותו ושם על ידו מקום מנוחה לישראל ולא צרו לישראל שונאיהם כמו שעשו בראשונה ובימי השופטים והניח לו השם מכל אויביו והגיד לו ה' כי בית יעשה לו קיים בדרך שתהיה לו המלוכה כל מה שהתמיד מלוכה ובהיות הענין כן הנה די לו במה שהגיע בו מן ההצלחה ולא ישאל לו גדולות שיהיה נבנה בית המקדש על ידו אבל בנו שימלוך אחריו הוא יבננו והוא שלמה וכבר נתבאר בספר דברי הימים שהסבה שלא הסכים הש"י שיבנה דוד בית המקדש הוא מפני ששפך דמים הרבה: