וַיָּבֹא֙ הַמֶּ֣לֶךְ דָּוִ֔ד וַיֵּ֖שֶׁב לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה וַיֹּ֗אמֶר מִ֣י אָנֹכִ֞י אֲדֹנָ֤י יֱהֹוִה֙ וּמִ֣י בֵיתִ֔י כִּ֥י הֲבִאֹתַ֖נִי עַד־הֲלֹֽם׃

וַאֲתָא מַלְכָּא דָוִד וִיתֵיב קֳדָם יְיָ וַאֲמַר לֵיהּ אֲנָא כְמִסַת יְיָ אֱלֹהִים וּמַן בֵּיתִי אֲרֵי אַמְטַתְנִי עַד הַלְכָא:

לפני ה׳. לפני הארון:

ומי ביתי. כי הלא מרות המואביה אני בא:

עד הלום. עד המעלה שאני בה עכשיו:

הלום. הנה, כמו (שם ג ה): אל תקרב הלום:

ויבא המלך דוד וישב לפני ה' יען שנתן בשרהו בשורה גדולה כי יבנה לו ה' בית נאמן עד שנות דור ודור, ושתהיה המלכות לזרעו ירושת עולם, בא לתת שבח והודאה על זה ולהתפלל על העתיד, ואמרו חכמינו זכרונם לברכה שישב עצמו בתפלה, ויאמר מי אנכי ה' אלהים ומי ביתי, רצה לומר כי המלוכה תגיע אל האיש, או מצד מעלת עצמו או מצד מעלת משפחתו, ושניהם לא נמצאו בי, כי הביאתני עד הלום למלכות, והרי זה רק חסד:

כי הביאותני עד הלום. ר"ל שהבאת אותי לזאת המעלה אשר אני בה היום והייתי קודם זה רועה צאן ומשם לקחתני ולא די לך בזה אבל דברת גם אל בית עבדך למרחוק ר"ל שתתמיד הממלכה לי גם כשיחטא לך זרעי ויתרחקו ממך: