שְׁמוּאֵל ב׳ ו׳ · כ״א

וַאֲמַר דָוִד לְמִיכַל קֳדָם יְיָ דִי אִיתְרְעֵי בִי מֵאֲבוּךְ וּמִכָּל בֵּיתֵיהּ לְפַקָדָא יָתִי לְמֶהֱוֵי מַלְכָּא עַל עַמָא דַייָ עַל יִשְׂרָאֵל וְשַׁבְּחִית קֳדָם יְיָ:

לפני ה׳. רצה לומר: הלא כרכורי היה לפני ה׳ וגו׳, וכבוד המלכים כאין נגדו:

ושחקתי. ובעבור זה שחקתי לפניו:

נגיד. שליט ומושל:

ושחקתי. ושמחתי:

ויאמר דוד, השיב לה בחכמה ודעת, א. אותות הכבוד המיוחדים למלך שאין יושבים על כסאו ולא יקרב איש אליו וכדומה, הם מוכרחים רק למלך המולך על ידי בחירת העם שכל כבודו הוא רק הסכמיי לא נמצא בעצמו, ואם לא יכינו לפניו האותות המציינים כבוד מלכותו הנו כאחד העם, לא כן אנכי שמלכותי אינה על ידי בחירת העם רק מה', כי אם היה הדבר מונח לבחירת העם היה ראוי שיבחרו יוצאי ירך שאול שנמשח מאת העם, וזה שכתוב לפני ה' אשר בחר בי מאביך ומכל ביתו לצוות אותי נגיד על עם ה' ואם כן אין כבודי תלוי מאת העם ומן אותות הכבוד המוסכמים אצלם רק מעצמי ומאת ה' אשר שמני לנגיד, ב. ידוע שאין לשר הצבא להתהדר לפני מלך, ולא יתכבד העבד לפני אדוניו, ואיך יתכבד מלך בשר ודם בעת עמדו לפני מלך מלכי המלכים השי"ת וזה שכתוב לפני ה', ושחקתי לפני ה':