שְׁמוּאֵל ב׳ ד׳ · ה׳

וַאֲזַלוּ בְּנֵי רִמוֹן דְמִבְּאֵרוֹת רֵכָב וּבַעֲנָה וַאֲתוֹ כְּמֵיחַם יוֹמָא לְבֵית אִישׁ בֹּשֶׁת וְהוּא שָׁכִיב יַת שִׁנַת מַלְכַיָא:

וילכו. שבו מגת, והתנכרו והלכו לבית איש בושת:

כחם היום. כאשר נתחמם השמש, והוא בחצות היום:

הצהרים. עת התחזק מאור היום, והוא מלשון (בראשית ו טז): צוהר תעשה לתיבה:

וילכו בני רמון הבארותי ויבואו כחם היום אל בית איש בושת, לא נשמרו כלל ולא הלכו בלילה רק בעצם היום, בידעם הזמן שאז שוכב משכב הצהרים כי היו לפנים מבני ביתו:

והנה אחר זה קשרו שני שרי גדודים אשר לבן שאול על איש בשת והרגוהו בביתו על משככו בהיותו שוכב משכב הצהרים ונכנסו עם אנשים לוקחי חטים שבאו בתוך הבית, ונשאו את ראשו לדוד למצוא חן בעיניו והוא נקם את נקמת איש בשת מהם וצוה להרגם ולקצץ ידיהם ורגליהם ותלו אותם על הברכה בחברון ויקבור את ראש איש בשת בקבר אבנר בחברון: