שְׁמוּאֵל ב׳ ד׳ · א׳

וּשְׁמַע בַּר שָׁאוּל אֲרֵי מִית אַבְנֵר בְּחֶבְרוֹן וְאִתְרַשְׁלוּ יְדוֹהִי וְכָל יִשְׂרָאֵל אִתְבְּהִילוּ:

בן שאול. לפי כשמת אבנר, לא נשאר מי להתחזק עמו במלכותו, ועוד לא נשאר בו כח מלכות רק מצד היותו בן שאול המלך, לזה לא הזכירו בשמו:

נבהלו. היות ידעו שלבב אבנר היתה שלם עם דוד, וחששו שעם כל זה נהרג בעצתו, ופחדו לנפשם שלא ינקום בכולם, ובעבור זה לא המליכוהו עד שנהרג איש בושת ועשה דוד שפטים בההורגים, ובזה ידעו למפרע שהיה דוד נקי מדמי אבנר, ואז באו כולם להמליכו:

וירפו. מלשון רפיון, והוא ענין יאוש:

וישמע סיפר הרושם שנעשה במיתת אבנר, שלא נשאר עוד איש יתחזק במלכות שאול, כי בן שאול עצמו רפו ידיו, וכן ההמון בכלל נבהלו, וכן לא נשאר איש יעמוד במקום אבנר להצביא את העם, כי,