וַיָּ֤שׇׁב אַבְנֵר֙ חֶבְר֔וֹן וַיַּטֵּ֤הוּ יוֹאָב֙ אֶל־תּ֣וֹךְ הַשַּׁ֔עַר לְדַבֵּ֥ר אִתּ֖וֹ בַּשֶּׁ֑לִי וַיַּכֵּ֤הוּ שָׁם֙ הַחֹ֔מֶשׁ וַיָּ֕מׇת בְּדַ֖ם עֲשָׂהאֵ֥ל אָחִֽיו׃

וְתַב אַבְנֵר לְחֶבְרוֹן וְאַפְנֵיהּ יוֹאָב לְגוֹ תַרְעָא לְמַלָלָא עִמֵיהּ בְּשֵׁלַיָא וּמְחָהִי תַמָן בִּסְטַר יַרְכֵיהּ וּמִית בִּדְמָא דַעֲשָׂהאֵל אֲחוּהִי:

ויטהו. הטה אותו מן הדרך אל תוך חלל השער:

בשלי. בדבר השכחה אשר שכח המלך לדבר עמו:

ויכהו שם. בעת דברו עמו ולא היה נזהר, אז הכהו בתוך השער ההוא:

החומש. אל דופן החמישית, מקום שכבד ומרה תלוין (סנהדרין מט א):

בדם עשהאל. בעבור ששפך דם עשהאל אחיו:

בשלי. ענין שגגה ושכחה, כמו (לקמן ו ז): על השל, וכן (רות ב טז): גם של תשלו:

לדבר אתו בשלי (מלשון השמטה כמו (דברים כח, מ') כי ישל זיתך) אמר לו שדוד נשמט ממנו איזה דבר ששכח לדבר עמו, ושלחו להגיד לו הדבר הנשלה וימת בדם עשהאל שרק זאת היה הסבה להריגתו לא איזה חשד ולטובת המלך:

והנה המית יואב את אבנר במרמה כי הביאו תוך השער לדבר אתו בשלוה ובבטחון והכהו אל החומש להנקם ממיתת עשאל אחיו: