וַיִּשְׁלַ֤ח דָּוִד֙ מַלְאָכִ֔ים אֶל־אִֽישׁ־בֹּ֥שֶׁת בֶּן־שָׁא֖וּל לֵאמֹ֑ר תְּנָ֤ה אֶת־אִשְׁתִּי֙ אֶת־מִיכַ֔ל אֲשֶׁר֙ אֵרַ֣שְׂתִּי לִ֔י בְּמֵאָ֖ה עׇרְל֥וֹת פְּלִשְׁתִּֽים׃

וּשְׁלַח דָוִד אִזְגַדִין לְוַת אִישׁ בֹּשֶׁת בַּר שָׁאוּל לְמֵימָר הַב יַת אִתְּתִי יַת מִיכַל דְאָרָסִית לִי בִּמְאָה עָרְלוֹת פְּלִשְׁתָּאֵי:

וישלח דוד. על כי היה עתה בטוח אשר אבנר ימלא את דברו:

במאה ערלות. ולקדושין תחשב או רצה לומר: הלא מאז שמתי עצמי בסכנה בעבורה, וכאומר שגם עתה יוסיף ידו להלחם בעבורה (אף שנתן מאתים ערלות, מכל מקום התנאי לא היה כי אם על מאה):

ארשתי. מלשון ארוסה, וכן (דברים כ ז): אשר ארש אשה:

השאלות: למה זכר מה שארשה במאה ערלות פלשתים?:

וישלח ועל פי זה שלח לאיש בושת שישיב לו את אשתו ויען ששאול החליט שהיו קדושי טעות, כי קדשה במלוה ופרוטה ודעתו אמלוה, דייק דוד אשר ארשתי לי במאה ערלות פלשתים לא במלוה וקדושיה קדושין, וכבר בארנו למעלה (סי' כה) איך בא דוד עליה אחרי היתה לאיש עי"ש: