וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֜לֶךְ אֶל־יוֹאָ֣ב ׀ שַׂר־הַחַ֣יִל אֲשֶׁר־אִתּ֗וֹ שֽׁוּט־נָ֞א בְּכׇל־שִׁבְטֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ מִדָּן֙ וְעַד־בְּאֵ֣ר שֶׁ֔בַע וּפִקְד֖וּ אֶת־הָעָ֑ם וְיָ֣דַעְתִּ֔י אֵ֖ת מִסְפַּ֥ר הָעָֽם׃ {ס}

ויסת. גירה:

וַאֲמַר מַלְכָּא לְיוֹאָב רַב חֵילָא דְעִמֵיהּ הֲלֵיךְ כְּעַן בְּכָל שִׁבְטָא דְיִשְׂרָאֵל מִדָן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע וּמְנֵי יַת עַמָא וְאִידַע יַת חֻשְׁבַּן עַמָא:

ופקדו. אתה ואנשיך אשר ילכו עמך:

שוט. ענין ההליכה אנה ואנה, וכן (איוב א ז): משוט בארץ:

ופקדו. ענין מנין ומספר:

ויאמר המלך וכו' שוט נא וכו' ופקדו את העם וידעתי את מספר העם. אמר שיפקדו לדעת הסכום הכולל, אבל דעו כי אין די לי בזה לבד, כי אני רוצה לדעת גם את מספר הפרט. ובד"ה (שם, ב) אמר ספרו את ישראל ואדעה את מספרם, השתמש רק בלשון ספירה, שזה היה עקר כונתו, לא לפקדם כמשה ע"ה ושאול, רק לספרם אחד אחד. ולפ"ז כפי פקודת דוד ותכלית כוונתו היה, א] לספור כל איש איש מבני החיל ולכתבו בספר דברי הימים אשר למלך, למען לא יפקד בעת קרב. ב] לספור גם הפחותים מבן עשרים ולדעת שנותיהם, כדי שעת יגיעו לעשרים יעמדו בצבא. ובודאי רצה לערוך כמו שהוא היום בכל ממלכת אירופא, שכותבים כל בני המדינה מעולל עד יונק, הנולדים והמתים, שנותם ומקומם, והם שמורים בספרי השרים, וכ"כ הרמב"ן שדוד ספר גם הפחות מבן עשרים, ומבואר בד"ה (כז, כג - כד) ולא נשא דוד מספרם למבן עשרים שנה ולמטה, כי אמר ה' להרבות את ישראל ככוכבי השמים, יואב בן צרויה החל למנות ולא כלה, ויהי בזאת קצף על ישראל ולא עלה המספר במספר דברי הימים למלך דוד, מבואר שיואב החל למנות הפחותים מבן עשרים (רק שלא כלה) ועי"ז היה קצף, ולכן לא בצע אשר זמם לכתוב המספר בספר דברי הימים למלך כפי מ"ש, ולכן המחלקות שערך אח"כ לא נשא מספר הפחותים מבן עשרים, כי חזר מדעתו זה. ומבואר כי בזה נמצא כל הדעות הנזכרות למעלה, אם עין הרע, מה שספר ומנה הפרטים. אם שאין הברכה שורה בדבר המנוי, אחר שמנה גם הפחותים מבן עשרים. אם במה שהפרידם, כי לא היה הכונה לדעת הכולל כי אם לדעת הפרטים. ובזה היה מציאות לנגף, וכמ"ש חז"ל בברכות (סב ב) שטעה בדבר שהתינוקות יודעים אותו, במה שלא נתן כופר נפשם, כי אין זה דומה לפקידת שאול, ששאול פקד לדעת הסכום, ודוד ספר ומנה לדעת הפרטים: