שְׁמוּאֵל ב׳ כ״ד · י׳

וְחַשׁ דָוִד בְּלִבֵּיהּ בָּתַר כֵּן דִמְנָא יַת עַמָא וַאֲמַר דָוִד קֳדָם יְיָ חָבִית לַחֲדָא דַעֲבָדִית הָדָא וּכְעַן יְיָ אַעֲבַּר כְּעַן יַת חוֹבָא דְעַבְדָךְ אֲרֵי אִתְתַּכָּלִית לַחֲדָא:

ויך לב דוד אותו. רוצה לומר: המה לבו וחרד על אשר צוה למנותם, על כי הדבר הזה הוא סיבה להביא עליהם הנגף, וכמו שכתוב (שמות ל יב): ונתנו איש כופר נפשו וגו׳ ולא יהיה בהם נגף אבל בלא כופר הנה הנגף מעותד לבוא:

חטאתי מאד אשר עשיתי. רצה לומר: במה שעשיתי סיבה להביא הנגף על העם, הנה בזה חטאתי מאוד:

העבר נא וגו׳. רצה לומר: לא ימותו לשחת, ואם כן ממילא יעבור העון וילך לו, הואיל ולא יבא הנגף:

כי נסכלתי. רצה לומר: הלא אני עשיתי סכלות גדולה מאד, למנותם בלא כופר נפש, ומה פשעו הם לשימותו במגפה, וכאשר לא ימותו, לא ימצא בי עון:

אחרי כן. אחרי אשר, וכן (בראשית יט ח): כי על כן באו, ורוצה לומר על אשר באו:

נסכלתי. מלשון סכלות ושטות: