וַֽיִּתְּנֵ֞ם בְּיַ֣ד הַגִּבְעֹנִ֗ים וַיֹּקִיעֻ֤ם בָּהָר֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה וַיִּפְּל֥וּ (שבעתים) [שְׁבַעְתָּ֖ם] יָ֑חַד (והם) [וְהֵ֨מָּה] הֻמְת֜וּ בִּימֵ֤י קָצִיר֙ בָּרִ֣אשֹׁנִ֔ים (תחלת) [בִּתְחִלַּ֖ת] קְצִ֥יר שְׂעֹרִֽים׃

וּמַתְרִינוּן בִּידָא דְגִבְעוֹנָאֵי וּצְלוֹבִינוּן בְּטוּרָא קֳדָם יְיָ וּנְפָלוּ שַׁבְעָתְהוֹן כַּחֲדָא וְאִינוּן אִתְקְטָלוּ בְּיוֹמֵי חַצְדָא בְּקַדְמָאִין בִּשְׁרָיוּת חֲצַד סְעוֹרִין:

בהר. אשר בגבעת שאול:

לפני ה׳. ברשותו, כי העבירום לפני הארון ונלכדו, כן אמרו רבותינו ז״ל (יבמות עט א):

ויפלו. הומתו כאחד:

בראשונים. בימים הראשונים מימי הקציר, וחוזר ומפרש, בתחלת קציר השעורים, שהם נקצרים ראשון לכל קציר:

ויוקיעום. ותלאום:

שבעתים. מלשון שבע:

והם הומתו בימי קציר, שאז בראותם שלא מלא כפו קוצר וחצנו מעמר, בקש פני ה', ותיכף ראה לתקן את אשר עותו: