שְׁמוּאֵל ב׳ כ״א · ב׳

ואל בית הדמים. שהרג נוב עיר הכהנים:

וּקְרָא מַלְכָּא לְגִבְעוֹנָאֵי וַאֲמַר לְהוֹן וְגִבְעוֹנָאֵי לָא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִינוּן אֱלָהֵין מִשְׁאַר אֱמוֹרָאֵי וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל קַיָמוּ לְהוֹן וּבְעָא שָׁאוּל לְקַטָלוּתְהוֹן בִּדְקָנִי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה:

ויאמר אליהם. דברי ריצוי, למחול הדבר לבני ישראל ולברך אותם, לא לקבול ולעורר דין עליהם:

לא מבני ישראל המה. רצה לומר: לא חמלו עליהם, על כי לא היו מבני ישראל, כי אם מיתר האמורי, ולאויבים המה לישראל:

ובני ישראל נשבעו להם. רצה לומר: עם שהתורה אמרה על אנשי האמורי (דברים כ טז): לא תחיה כל נשמה, עם כל זאת בעל כרחם החיו אותם, כי בני ישראל נשבעו להם בימי יהושע להחיותם:

ויבקש שאול להכותם. בקש להרוג את כולם בעת אשר קנא לכעוס על ישראל ויהודה, על מה שלא גלו אזנו בדבר מרידת דוד, ומצא אז עילה עליהם, לומר שגם הם ידעו ממרידת דוד בהיותו בעירם בנוב, ולזה בקש להכות את כולם, ולא עלתה בידו, והרג מקצתם, והנשארים ברחו לנפשם:

בקנאתו. ענין כעס, כמו (דברים לב כא): הם קנאני בלא אל:

ויקרא המלך לגבעונים ויאמר אליהם פי' שהודיע להם כי בסבתם חרה אף ה' בעמו, והגבעונים לא מבני ישראל המה רצה לומר שאז נגלה טבעם כי לא מבני ישראל יחשבו, כי אם היו מתחשבים כגרים אמתיים היו משתתפים בצער הצבור ומוחלים ומתפייסים, וכן פירשו חכמינו זכרונם לברכה ביבמות דף ע"ט, שאז הראו שאין בהם מדת בני ישראל ביישנים רחמנים גומלי חסדים והם העיזו בפני דוד ולא רחמו ולא עשו חסד, ובכ"ז רב ה' את ריבם כי בני ישראל נשבעו להם, והיה הקצף הגדול על מה שבקש שאול להכותם בקנאתו לבני ישראל, בחשבו אותם כמורדים וכאויבי ישראל מה שלא היה כן, והגזירה הזאת שבקש להכותם ולהשמידם לא נבטלה בעת ההיא כי העם עשו בם כרצונם כנ"ל, ולכן יצא הקצף דוקא בדור ההוא: