אִינוּן עִם אַבְנָא רַבְּתָא דִי בְגִבְעוֹן וַעֲמָשָׂא אֲתָא לְאַפֵּיהוֹן וְיוֹאָב אֲסִיר מְזָרֵיז לְבוּשׁוֹהִי וַעֲלוֹהִי אִסְפַּנְקֵי חֶרֶב מְזָרְזָא עַל חַרְצֵיהּ בִּנְדָנָהּ וְהוּא אָזִיל וּפְסָע:
הם עם האבן וגו׳. כשבאו הם סמוך להאבן וגו׳:
ועליו. על הלבוש היה חגור חרב מצומדת על מתניו לרוחב, לא תלויה על הירך כדרכה, וכוונתו היתה, שתפול מתערה בשחיה מועטת, לבל ירגיש בה עמשא:
והוא יצא. מהאבן הנזכר, ונפלה מתערה בשחיה מועטת, אשר שחה לתקן מנעלו, כמו שכתוב במלכים א (ב ה) ולקחה מהארץ בשמאלו:
עם האבן. סמוך להאבן:
מדו לבושו. היא היא, וכפל המלה בשמות נרדפים, כמו (דניאל יב ב): אדמת עפר:
מצומדת. מחוברת, כמו (במדבר יט ט): צמיד פתיל:
בתערה. היא תיק החרב:
חגור מדו לבושו, היה לשר צבא לבוש מיוסד, שבו הכירו כולם כי הוא בראש ובו היה יואב לבוש כי עדן לא הסירו דוד משררתו (וכבר בארנו ששם לבוש בא על לבוש המיוחד לאיזה דבר כמו לבוש מלכות, הוציא לבוש לכל עובדי הבעל) ועליו חגור חרב מצמדת על מתניו בתערה, רצה לומר שיש תער שהוא מצומצם כמדת החרב ודבוק לה, ואז תולים החרב על מתניו, והתער לא יפול מעצמו, ויש תער שרחב מן המדה, ויפול מעצמו, ואז תולים התער על מתניו, וכן היה פה שהתער היתה מצומדת אל מתניו, לא החרב, ובזה כשנפל התער יצא החרב מעצמו, ועמשא לא הרגיש בזה:
חגור מדו לבושו. הוא כמו אדמת עפר:
ועליו חגור חרב מצומדת על מתניו בתערה. הנה הערים יואב שלא שם תער החרב תלוי כמשפט אבל חבר אותה על מתניו בדרך שיפול החרב בקלות וזה היה סבה אל שלא נשמר עמשא מן החרב אשר ביד יואב כי ראה שנפלה לו מעל מתניו:
