וַעֲמָשָׂ֨א לֹא־נִשְׁמַ֜ר בַּחֶ֣רֶב ׀ אֲשֶׁ֣ר בְּיַד־יוֹאָ֗ב וַיַּכֵּ֩הוּ֩ בָ֨הּ אֶל־הַחֹ֜מֶשׁ וַיִּשְׁפֹּ֨ךְ מֵעָ֥יו אַ֛רְצָה וְלֹא־שָׁ֥נָה ל֖וֹ וַיָּמֹ֑ת וְיוֹאָב֙ וַאֲבִישַׁ֣י אָחִ֔יו רָדַ֕ף אַחֲרֵ֖י שֶׁ֥בַע בֶּן־בִּכְרִֽי׃

וַעֲמָשָׂא לָא אִסְתְּמַר בְּחַרְבָּא דִי בְיַד יוֹאָב וּמְחָהִי בָהּ בִּסְטַר יַרְכֵיהּ וּשְׁפַךְ מֵיעוֹהִי לְאַרְעָא וְלָא תְנָא לֵיהּ וּמִית וְיוֹאָב וַאֲבִישַׁי אֲחוֹהִי רְדַף בָּתַר שֶׁבַע בַר בִּכְרִי:

לא נשמר. לא היה נשמר מהחרב וגו׳, כי ראה אשר מעצמה נפלה מתערה, ולקחה בשמאלו:

אל החומש. אל צלע החמישית מקום שכבד ומרה תלוין (סנהדרין מט א):

מעיו. בני מעיו:

ולא שנה לו. לא הוצרך להכותו שנית, כי בראשונה הומת:

רדף. כל אחד רדף:

אל החומש. אמרו צלע חמישית שמרה וכבד תלויין בה וידמה שקרא חומש מענין חמושים והוא המקום אשר חזקו הטבע יותר מכל המקומות הוא אשר שם משכן החיים והחום הטבעי אשר ישולח ממנו אל כל הגוף והנה זה המקום הוא מקום הלב: