וַיֹּאמַ֕ר אֲדֹנִ֥י הַמֶּ֖לֶךְ עַבְדִּ֣י רִמָּ֑נִי כִּי־אָמַ֨ר עַבְדְּךָ֜ אֶחְבְּשָׁה־לִּי֩ הַחֲמ֨וֹר וְאֶרְכַּ֤ב עָלֶ֙יהָ֙ וְאֵלֵ֣ךְ אֶת־הַמֶּ֔לֶךְ כִּ֥י פִסֵּ֖חַ עַבְדֶּֽךָ׃

וַאֲמַר רִבּוֹנִי מַלְכָּא עַבְדִי שְׁקַר כִּי אֲרֵי אֲמַר עַבְדָךְ אֶחֱשׁוֹק לִי חֲמָרָא וְאֶרְכּוּב עֲלָהּ וְאֵיהַךְ עִם מַלְכָּא אֲרֵי חַגִיר עַבְדָךְ:

רמני. רימה אותי, כי אמרתי אחבשה החמור לרכוב בה, כי פסח אני ולא אוכל ללכת ברגלי, ובתוך כך, הלך הוא לבדו, ולא יכולתי ללכת יחידי:

רמני. מלשון רמאות:

אחבשה. ענין תקון האוכף:

לי. לצרכי:

פסח. חגר:

(כז-כח) עבדי רמני שלא די שלא חבש לי החמור עוד רגל בעבדך, ואין אני צריך להתנצל על שקריו כי אדוני המלך כמלאך האלהים שידע הכל מעצמו בחכמתו, ועוד שההתנצלות תהיה כדי להשיב לי השדה ושיחזור המלך מדברו, ואיני רוצה בזה רק ועשה הטוב בעיניך: