שְׁמוּאֵל ב׳ י״ט · כ׳

וַאֲמַר לְמַלְכָּא לָא יַחְשׁוֹב עֲלַי דִלִי רִבּוֹנִי חוֹבָא וְלָא תִדְכַּר יַת דִי סְרַח עַבְדָךְ בְּיוֹמָא דִי גְלָא רִבּוֹנִי מַלְכָּא מִירוּשְׁלֵם לְשַׁוָאָה מַלְכָּא עַל לִבֵּיהּ:

אל יחשב לי אדוני עון. במה שהייתי בקושרים לנטות אחרי אבשלום, וכאומר הלא כמעט כולם נטו אחריו, ולמה יחשב לי לעון יותר מכולם:

ואל תזכור. אף בדבר הקללה אשר העויתי אני לבדי, שאלתי לבל יזכרם לשומם על לבו:

העוה. מלשון עון:

(כ-כא) השאלות: דברי שמעי כפולים, אמר אל יחשב לי עון, שהוא בל יחשבהו לעון כלל, ואמר שנית ואל תזכור, שהוא שהגם שיחשבהו לעון בל יזכרהו, ומז"ש לשום המלך אל לבו:

אל יחשב רצה לומר כי הוא חטא בשתים, א. העון הכולל שהיה בין הקושרים והמורד במלכות חייב מיתה, ועל זה אמר שאל יחשב לו עון זה כלל, כי בהכרח יעבור על פשע המרידה שפשעו בו כל העם, ב. מה שחטא הוא ביחוד במה שקללו, שעל זה אמר ואל תזכר את אשר העוה עבדך, שחטא זה גדול מצד ג' בחינות, א. מצד המעשה עצמו, שעל זה אמר אשר העוה, ב. מצד הזמן ביום אשר יצא אדני המלך מירושלים עיף ויגע, כענין כי אתה אשר הכית רדפו, ג. מצד הכונה, כי המורד במלכות כונתו לפרוק עול, לא כן מה שקלל וסקל אחרי שברח המלך היתה הכוונה רעה לשום המלך אל לבו, להעציב ולהכאות לב המלך ולצערו: