וַיִּרְגַּ֣ז הַמֶּ֗לֶךְ וַיַּ֛עַל עַל־עֲלִיַּ֥ת הַשַּׁ֖עַר וַיֵּ֑בְךְּ וְכֹ֣ה ׀ אָמַ֣ר בְּלֶכְתּ֗וֹ בְּנִ֤י אַבְשָׁלוֹם֙ בְּנִ֣י בְנִ֣י אַבְשָׁל֔וֹם מִֽי־יִתֵּ֤ן מוּתִי֙ אֲנִ֣י תַחְתֶּ֔יךָ אַבְשָׁל֖וֹם בְּנִ֥י בְנִֽי׃

בני בני. שמנה פעמים, אמרו רבותינו (סוטה י ב): שבעה דאסקיה משבעה מדורי גיהנם, וחד דאייתיה לעלמא דאתי:

וּרְגַז מַלְכָּא וּסְלִיק עַל עֲלִיַת תַּרְעָא וּבְכָא וּכְדֵין אֲמַר בְּמֵיזְלֵיהּ בְּרִי אַבְשָׁלוֹם בְּרִי בְרִי אַבְשָׁלוֹם לְוַי דְמֵתִית אֲנָא חִלוּפָךְ וְאַתְּ קַיָם יוֹמָא דֵין אַבְשָׁלוֹם בְּרִי בְרִי:

בני אבשלום וגו׳. אמרו רבותינו ז״ל (סוטה יב) שאמר שמונה פעמים בני, שבעה להעלותו משבעה מדורי גיהנם, והשמיני להביאו לגן עדן ולפי פשוטו: כן דרך המיללים לכפול דבריהם, כמו (ירמיהו ד יט): מעי מעי אוחילה:

מי יתן וגו׳. הלואי והייתי אני מת במקומך:

וירגז. ויחרד:

עלית. מלשון עלה:

וכה. וכן:

וכה אמר בלכתו בני אבשלום, רצה לומר שהגם שמרד ומרה, הוא בוכה עליו משתי טעמים, א. מפני שלא היה בדעתו להרוג את אביו, רק למלוך תחתיו, ועל זה אמר בני אבשלום בני בני אבשלום, רצה לומר היית בני לא כאכזר וזר להרגני, והיית בני בני, רצה לומר בני העקרי הראוי למלוך תחתי, ב. מפני שידע שמעשה זו נסבב על ידי חטאו ועל ידי יעוד הנביא, ועל זה אמר מי יתן מותי אני תחתיך לא אתה תחתי, ובזה החליט לאמר אבשלום בני בני הקדים שמו העצמי, כאילו היה צדיק מצד עצמו ונענש בעון אביו, וחכמינו זכרונם לברכה אמרו שאמר שמונה פעמים בני, להעלותו מז' מדורי גיהנם ולהביאו לגן עדן, ועל זה רמז במ"ש ויעל (פועל יוצא כמו מוריד שאול ויעל) שהעלהו משערי גיהנם בבכייתו:

ויבך. והנה בכה דוד בזה האופן הנפלא על מיתת אבשלום לפי שהיה יודע כי עונותיו סבבו זה: