וַיְצַ֣ו הַמֶּ֡לֶךְ אֶת־י֠וֹאָ֠ב וְאֶת־אֲבִישַׁ֤י וְאֶת־אִתַּי֙ לֵאמֹ֔ר לְאַט־לִ֖י לַנַּ֣עַר לְאַבְשָׁל֑וֹם וְכׇל־הָעָ֣ם שָׁמְע֗וּ בְּצַוֺּ֥ת הַמֶּ֛לֶךְ אֶת־כׇּל־הַשָּׂרִ֖ים עַל־דְּבַ֥ר אַבְשָׁלֽוֹם׃

וּפַקֵיד מַלְכָּא יַת יוֹאָב וְיַת אֲבִישַׁי וְיַת אִתַּי לְמֵימַר אִסְתַּמָרוּ לִי בְּעוּלֵימָא בְאַבְשָׁלוֹם וְכָל עַמָא שְׁמָעוּ כַּד פַּקֵיד מַלְכָּא יַת כָּל רַבְרְבַיָא עַל עֵיסַק אַבְשָׁלוֹם:

לאט לי וגו׳. רצה לומר: למעני, בואו עם אבשלום בנחת, ולא תעשו לו מאומה רע:

לאט. ענין נחת, כמו (בראשית לג יד): אתנהלה לאטי:

לאט לי רצה לומר אם תשיגהו תלאט עמו שלא להרגו, וזה תעשה לי למעני באשר הוא בני, והטעם שצוה עליו מפני שראה שאבשלום לא היה דעתו להרגו כנ"ל, וגם כדברי הרלב"ג אחרי שידע שמעשה זו היה בסבת חטאו כמ"ש לו הנביא הנני מקים עליך רעה וכו':

לאט לי לנער לאבשלום. ר"ל להסתיר בעבורי לזה הנער שתמלט אותו אם יבא לידך והנה עשה דוד זה לפי מה שאחשוב כי הוא חשב שעונו בבת שבע סבב את כל זה וכאילו היה אבשלום בזה הפועל כלי להביא גזירת הש"י על דוד במה שאמר לו הנני מקים עליך רעה מביתך ולזה ראה שאין לאבשלום פשע על זה והשתדל מפני זה בהצלתו: