שְׁמוּאֵל ב׳ י״ח · כ״ט

וַאֲמַר מַלְכָּא שְׁלַם לְעוּלֵימָא לְאַבְשָׁלוֹם וַאֲמַר אֲחִימַעַץ חֲזֵיתִי הֲמוֹנָא סַגִיאָה בָּתַר דִשְׁלַח יַת עַבְדָא דְמַלְכָּא יוֹאָב וְיַת עַבְדָךְ וְלָא יְדָעִית מָה:

שלום. כמו השלום, ובלשון שאלה אמר:

ראיתי ההמון הגדול. ראיתי כי נתקבצו כל העם הרב, שיואב ישלח את עבד המלך והוא הכושי, וגם לשלוח אותי, ולזה מהרתי אני לרוץ להקדימו ולבשר, ולא נמסר לי כל פרטי הדברים, ולא ידעתי מה נעשה בבנך, אבל הכושי יודע הוא, וכחש לו, לפי שלא רצה לבשרו הרעה:

לשלוח את וגו׳. הוא הפוך, וכאלו יאמר לשלוח יואב את עבד המלך:

ההמון. העם הרב:

ראיתי את ההמון, יוכל להיות כי דבר אמת בזה, שעת נודע להעם מיתת אבשלום, בחשבם כי היא בשורה טובה, התקבצו על יואב שילך הוא ואחימעץ להגיד זאת להמלך, ובפרט כי יואב המית אותו, ואז ברגע ראשון שבא אחימעץ וראה ההמון הזה לא ידע עדיין מה, ואז אמר ארוצה נא כמ"ש בפסוק י"ט ויואב השיב לו לא איש בשורה אתה, וכן השיב שהוא לא ילך, מפני שהיא בשורה רעה בבחינת המלך, וספר עתה התחלת שליחותו כפי האמת:

ויאמר אחימעץ ראיתי ההמון הגדול. הנה כשראה אחימעץ בן צדוק שלב המלך דוד על אבשלום מנע עצמו מלספר לו זאת הבשורה אשר יכאב לבו בה ולזה התנצל ואמר שלא ידע בזה דבר אך ראה ההמון הגדול לשלוח יואב את עבד המלך את הכושי:

ואת עבדך. אמר זה אחימעץ על עצמו וכאילו אמר שהאחר הבא הוא יודע אמתת הדברים כי לולא זה לא שלחו יואב: