שְׁמוּאֵל ב׳ י״ז · ט׳

הָא כְעַן הוּא טָמִיר בְּחַד מִן קוּמְצַיָא אוֹ בְּחַד מִן אַתְרַיָא וִיהֵי כְּמִיפֵל בְּהוֹן בְּקַדְמֵיתָא וְיִשְׁמַע דִי שְׁמַע וְיֵימַר הֲוַת מְחָתָא בְּעַמָא דְבָתַר אַבְשָׁלוֹם:

הנה עתה הוא נחבא. עתה בהיות לילה, החביא עצמו במקום נבדל מהעם אשר אתו, ואם כן אף אם יחריד העם, לא ימצא את המלך לשיכה אותו:

והיה כנפול. כאומר: לא די שלא יועיל, אלא שעוד יזיק, שהרי אמר שלא להכות בהעם, והם הלא יכו כרצונם, וכאשר יפילו חללים מאנשיך בתחילת המלחמה, רצה לומר: במלחמה הראשונה:

ושמע השומע. וכאשר ישמע מי מהנפילה ההיא, אז יאמר הן היתה מגפה בעם אבשלום, ונראה אם כן שה׳ עזבם למקרה:

הפחתים. בורות וחפירות, כמו (לקמן יח יז): אל הפחת הגדול:

מגפה. רצה לומר מכת חרב:

והיה כנפול ואחרי שהראה כי עצה זו היא לא להועיל, הראה כי היא לנזק ולהפסד, שעל ידי שלא יצלחו בפעם הראשון הגם שלא יצאו רק י"ב אלף, השומע לא יבחין פרטי הדברים, ויאמר כי עם אבשלום לחמו גם כרעו ונפלו, ובזה ימס לב העם, אשר עוד פחד אביך וגבוריו עליהם: