שְׁמוּאֵל ב׳ י״ז · י״ג

וְאִם לְקַרְתָּא יִתְכְּנַשׁ וְיִתְכַּנְשׁוּן כָּל יִשְׂרָאֵל עַל קַרְתָּא הַהִיא וְיַקְפוּנָהּ מַשִׁרְיַן וּנְעַקַר יָתָה וְיַת אַבְנָהָא וְנִרְמִינָהּ לְנַחֲלָא עַד דְלָא נַשְׁאַר תַּמָן אַבְנָהָא:

ואם אל עיר יאסף. כאומר: ואם יש חשש, פן בהתאחר הדבר עד נקבץ כל ישראל, ימלט על נפשו בעיר מבצר עומדת בהר, ויתחזק במעוז העיר, ואמר: הנה עם כל זה לא ימלט, כי הלא ברוב העם אשר אתנו, אף אם יאסף אל עיר, הכח בנו לשאת חבלים על העיר, לגררה מן ההר עד הנחל, עד שלא ישאר אף צרור בהעיר ההיא, ואמר בדרך גוזמא והפלגה, לומר שאף בעיר מבצר לא יתחזק מול העם הרב אשר אתנו ולבל ירגיש בערמתו, המתיק אמריו דרך נאות ובכל חלקי הסותר, אולם עצם כוונתו היתה, למען יתאחר הדבר עד שיתקבצו כולם, ובתוך כך ישלח אמריו אליו להמלט על נפשו, וכאשר עשה באמת:

יאסף. יכנס:

והשיאו. והגביהו:

וסחבנו. ענין גרירה והמשכה, כמו (ירמיהו כב יח): סחוב והשלך:

הנחל. העמק:

צרור. חתיכת עפר גסה, כמו (עמוס ט ט): ולא יפול צרור ארץ:

אם אל עיר יאסף והשיאו כל ישראל וכו', שכל זה נקל אם יתאספו חיל רב ועצום, לא בחיל מעט: