שְׁמוּאֵל ב׳ ט״ז · ה׳

וַאֲתָא דָוִד מַלְכָּא עַד עַלְמַת וְהָא מִתַּמָן גַבְרָא נָפֵיק מִזַרְעִית בֵּית שָׁאוּל וּשְׁמֵיהּ שִׁמְעִי בַּר גֵרָא נָפֵיק מִיפַק וּמְלַטֵט:

עד בחורים. סמוך לעיר בחורים:

ומקלל. ענין דברי קלון וחרפה, וכן (שמואל א ג יג): כי מקללים להם בניו:

ובא וכו' והנה משם איש יוצא, הנה ראה כי ערבה שמש הצלחתו, שעד בחורים לא יצא איש לקבל פניו, או לנחמו, עד שבא לבחורים, משם יצא איש, זה הפעם הראשון, אבל לא לנחמו רק לקללו, והנה עדיין לא הגיע לבחורים (שלכן אמר ובא ולא ויבא, שכבר בארתי בכללי הלשון שיש הבדל בין העתיד המהופך לעבר על ידי הוי"ו שהוא עבר הנשלם, ובין אם בא עם הוי"ו עבר ממש, שהוא עבר הבלתי נשלם, ופירושו שהיה מוכן לבא הולך ובא לשם) והאיש יצא לנגדו, ותכף בצאתו מן העיר התחיל לקלל: