שְׁמוּאֵל ב׳ ט״ו · י״ד

וַאֲמַר דָוִד לְכָל עַבְדוֹהִי דִי עִמֵיהּ בִּירוּשְׁלֵם קוּמוּ וְנַעֲרוֹק אֲרֵי לָא תְהֵי לָנָא שֵׁיזְבָא מִן קֳדָם אַבְשָׁלוֹם אוֹחוּ לְמֵיזַל דִילְמָא יוֹחִי וְיִדְבְּקִינָנָא וְיִכְמוֹן יַת בִּישְׁתָא עֲלָנָא וְיִמְחֵי יַת קַרְתָּא לְפִתְגַם דְחָרֶב:

כי לא תהיה וגו׳. כי רב העם אשר אתו, ואי אפשר להנצל מפניו במעוז העיר:

והשגנו. עודנו בתוך העיר, ובעבורינו ידיח הרעה על כל בני העיר, ואת כולם יכה:

פליטה. הצלה, כמו (לקמן כב ב): ומפלטי לי:

והדיח. מלשון דחיה:

השאלות: למה כפל קומו ונברחה, מהרו ללכת, ומהו והדיח עלינו את הרעה, ולמה יכה העיר אם הם יהיו חוץ לעיר ולא ילחמו בעיר:

ויאמר דוד, א"ל שני דברים, א. שיברחו כי לא תהיה לנו פלטה, אחר שהוא מוכן למלחמה ונושע ברב חיל, ודוד לא ידע מי אשר אתו, ב. שימהרו ללכת שלא יכה אבשלום את העיר והדיח עליהם את הרעה, רצה לומר שאם ישיגם קרוב לירושלים הגם שיוכלו לברוח, יהרוג את אנשי העיר, ויעולל עלילות שאנשי דוד הרגו אותם יען מרדו בו, כי אז לא נודע עדיין מי מאנשי דוד ומי מאנשי אבשלום ולא ידעו מי המחריב את העיר, וגם אם יודע שאנשי אבשלום הרגו בם יאמרו שזה יען היו אנשי דוד הלוחמים אתו קרובים לעיר וחוסים בצל העיר והמבצר, לכן מהרו ללכת:

והדיח עלינו את הרעה. ר"ל ויבא בחוזק ובתוקף את הרעה עלינו: