וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ מַדּ֣וּעַ אַ֠תָּ֠ה כָּ֣כָה דַּ֤ל בֶּן־הַמֶּ֙לֶךְ֙ בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֔קֶר הֲל֖וֹא תַּגִּ֣יד לִ֑י וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אַמְנ֔וֹן אֶת־תָּמָ֗ר אֲח֛וֹת אַבְשָׁלֹ֥ם אָחִ֖י אֲנִ֥י אֹהֵֽב׃

וַאֲמַר לֵיהּ מָה דֵין אַתְּ כְּדֵין חֲשׁוֹךְ בַּר מַלְכָּא בִּצְפַר בִּצְפַר הֲלָא תְּחַוֵי לִי וַאֲמַר לֵיהּ אַמְנוֹן יַת תָּמָר אַחְתֵיהּ דְאַבְשָׁלוֹם אֲחִי אֲנָא רָחֵם:

בבקר, בבקר. בכל בוקר נראה פניך דל וכחוש, כאלו בלילה לא שכב לבך:

אחות אבשלום. כאומר הלא היא לבד אחות אבשלום, ומן האם, אבל לא תחשב לאחות מן האב, לא לי ולא לו, על כי נתעברה אמה ממנה בגיותה, ולא תחשב לאבי לבת, ומותרת היא לי, ואני אוהב אותה ובה אני חושב בלילה ונגזלה שנתי:

דל. כחוש ורזה, כמו (בראשית מא יט): דלות ורעות:

א. ויאמר לו מדוע אתה ככה דל בבקר בבקר, שמחכמתו הכיר בו כי חולה אהבה הוא, וזה ממה שראה שהוא דל ורזה בכל בקר בקומו ממטתו שכן יהיה לחולי חלי החשק, והוכרח לגלות לו מצפוניו, ב. מצד עצתו שהיתה בשכל ואך לטוב: