שְׁמוּאֵל ב׳ י״א · כ״א

מַן קְטַל יַת אֲבִימֶלֶךְ בַּר יְרֻבֶּשֶׁת הֲלָא אִתְּתָא רְמָת עֲלוֹהִי פַלְגוּת רֶכֶב רֵחַיָא מִן שׁוּרָא וּמִית בְּתֵבֵץ לְמָא אִתְקָרִבְתּוּן לְשׁוּרָא וְתֵימַר אַף עַבְדָךְ אוּרִיָה חִתָּאָה מִית:

הלוא אשה וגו׳. ואם כן נקל מאוד להרוג את כל הקרב אל החומה:

ואמרת. לשכך חמתו תאמר גם עבדך וגו׳, ורצה לומר: עם שהיה איש מלחמה מנעוריו וידע בכל זה ועם כל זה לא שת לבו לזאת, אם כן מהנראה כי מן השמים נהיה הדבר וכוונתו היתה להודיע שעשה מה שצוה לו בדבר אוריה, ולהסתיר הדבר בפני השליח לא צוהו לאמרו מיד:

ירובשת. הוא ירובעל, וכאשר ׳בעל׳ גם ׳בושת׳ המה כנויי עבודה זרה:

פלח. כן נקרא אבן הרחים, כמו (איוב מא טז): כפלח תחתית:

רכב. הוא האבן העליונה מהרחים, כמו (דברים כד ו): לא יחבול רחים ורכב:

בתבץ. שם מקום:

ב. מי, זאת שנית מי הכה את אבימלך וכו' למה נגשתם אל החומה, הוא תרעומת שנית על מה שנגשו אל החומה בעצמה, שבזה גם נשים הרגו בם, וזה שכתוב למה רצה לומר לאיזה תכלית עשו זאת, (כי למה היא שאלת התכלית) כי זאת אין לעשות רק לתכלית מועיל שהוא בגמר המצור עת רוצים לדלג שור ולעלות על החומה, לא לחנם ולאין תכלית, ואמרת גם עבדך אוריה החתי מת, הוא מאמר בעל שתי פנים, המלאך הבין שישיב לו כי לא יד יואב היה במעל כי אוריה שהוא מן הגבורים מרי נפש חרף נפשו למות כדרכו ואחריו נמשכו העם, ובלב יואב היה ההודעה שבזה מלא פקודת המלך: