שְׁמוּאֵל ב׳ י״א · ט״ו

וּכְתַב בְּאִגַרְתָּא לְמֵימָר הָבוּ יַת אוּרִיָה לָקֳבֵיל אַפֵּי קְרָבָא תַּקִיפָא וּתְתוּבוּן מִבַּתְרוֹהִי וְיִתְמְחֵי וִימוּת:

אל מול. לפני המקום שלוחמים בו בחזקה ובגבורה:

ושבתם מאחריו. לבל יעזרוהו, ויהיה נכה מבני עמון וימות, וכוונתו היתה לישאנה אחרי זה, למען יחשבו שהרתה אחר הנשואין:

הבו. הזמינו ותנו, כמו (רות ג טו): הבי המטפחת:

השאלות: מה חטא אוריה שצוה להמיתו, ומדוע המיתו בדרך שמתו רבים עמו ולא המיתו בביתו, וכמ"ש מהרי"א:

ויכתוב בספר וכו', גם האשמה הרביעית אשר הכביד מהרי"א תוקל לפי דרכנו, מ"ש איך צוה דוד להרוג את אוריה בחרב בני עמון שבהכרח יהרגו רבים מישראל עמו, דוד דייק בדבריו שיתנהו אל מול המלחמה החזקה, כי המלחמה התמידה גם זולת זה וגם בלעדי פקודה זאת בהכרח יעמדו גבורים במקום המערכה לשוב מלחמה שערה והיתה הפקודה שישים את אוריה שם, הנה לא פקד שיקרבו אל מקום סכנה בעבור תכלית זה שיהרג אוריה, כי הם לחמו כדרכם, וצוה שבמקום המלחמה החזקה ישים את אוריה בין הגבורים המחרפים נפשם למות באופן שהאחרים שנהרגו היה בדרך מלחמה, כי לחמו שם כדרכם, רק מ"ש ושבתם מאחריו שלא יצילו את אוריה בזה גרם מיתתו, והוא היה חייב מיתה, ולא תשאל למה לא הרגו בסנהדרין, כי אחר שהיה מוכרח לישא אחר כך את אשתו כמו שיתבאר, יודע הדבר ותצמח תלונה ומרד, לכן כסה קלון בערמה: