שְׁמוּאֵל ב׳ י״א · א׳

לעת צאת המלאכים. יש עת בשנה שדרך החיילות לצאת, כשהארץ מלאה קמות, והסוסים מוצאים תבואה בשדה לאכול:

וַהֲוָה לִזְמַן סוֹפָא דְשַׁתָּא לְעִדַן מִפַּק מַלְכַיָא וּשְׁלַח דָוִד יַת יוֹאָב וְיַת עַבְדוֹהִי עִמֵיהּ וְיַת כָּל יִשְׂרָאֵל וְחַבִּילוּ יַת בְּנֵי עַמוֹן וְצָרוּ עַל רַבָּה וְדָוִד יָתֵיב בִּירוּשְׁלֵם:

לתשובת השנה. רוצה לומר: בעת תשובת השמש אל הנקודה ההיא בעצמה שהיתה בה בעת צאת המלכים בשנה העברה, להלחם בישראל ולעזור לבני עמון כמו שכתוב למעלה:

לתשובת. מלשון השבה:

ויצורו. מלשון מצור:

ויהי לתשובת השנה, ירמוז שעל ידי שישב המלך בביתו ולא הלך בעצמו ללחום מלחמת ה' בא מעשה זו לידו, ולבל תאמר שהיה יגע ורפה ידים ממלחמה הקודמת, אמר שהיה לתשובת השנה, ולבל תחשוב שלא היה עת ראוי לצאת מפני הקור והגשם אמר לעת צאת המלכים, כי היה בחדש סיון שכל מלכי ארץ יוצאים ופניהם בקרב, ולבל תאמר שהיתה מלחמה קטנה שאין כבוד המלך לצאת בה בעצמו, אמר כי שלח את יואב שר הצבא ואת עבדיו שהם כל שרי החיל והגבורים ואת כל ישראל, ובזה היה ראוי שילך מלכם לפניהם, והם השחיתו את בני עמון ויצורו על רבה שזה נמשך זמן רב ובכ"ז ודוד יושב בירושלים ולא בא לעזרת ה' בגבורים:

לעת צאת המלכים. הוא בימי החום שימצאו התבואות והעשבים בשדות והפירות באילנות כי אז ימצאו הבהמות לאכל ואנשי החיל: