שְׁמוּאֵל ב׳ א׳ · ט״ז

וַאֲמַר לֵיהּ דָוִד חוֹבַת קְטוֹלָךְ תְּהֵי בְּרֵישָׁךְ אֲרֵי פּוּמָךְ אַסְהִיד בָּךְ לְמֵימַר אֲנָא קַטְלֵית יַת מְשִׁיחָא דַיָי:

דמך על ראשך. רצה לומר: עון מיתתך על עצמך, כי אתה בעצמך העדת בך שאתה הרגתו, ואף אם אין האמת אתך, וכל דבריך המה בחושבך שבזה תמצא חן בעיני על שהיה מעולם לי לאויב, מכל מקום פיך ענה בך, ודמך על ראשך:

ענה. העיד כמו (שמות כ יג): לא תענה:

השאלות: איך הרגו על פי הודאת עצמו ואין עדים והתראה?:

דמך על ראשך אם נאמר שהיה עמלקי ממש, שבן נח נהרג בלא התראה, ונהרג אף על הטריפה, ונהרג בדיין אחד ובעד אחד, י"ל שהוא הדין שנהרג בהודאת עצמו כמו שנהרג על פי קרוב (וצ"ע בזה לדינא), ועל זה אמר פיך ענה בך ואם נאמר שהיה ישראל, נהרג מדין המלכות כמ"ש כי פיך ענה בך לאמר אנכי מותתי את משיח ה' כדי שלא יזידו להרים יד במלך, ולקבלת חכמינו זכרונם לברכה שהיה דואג שהיה חייב מיתה מכבר על נוב עיר הכהנים, שעל זה אמר דמיך בלשון רבים, רמז לו שהגם שעל הריגת שאול אין אדם נאמן על עצמו, בכל זה פיך ענה בך, כי כבר היית הגורם על הריגת הכהנים והכהן המשיח, שזה רמז באמרו אנכי מותתי את משיח ה':