שְׁמוּאֵל א׳ ט׳ · כ״ד

וַאֲרִים טַבָּחָא יַת שָׁקָא וְיַרְכֵיהּ וְשַׁוֵי קֳדָם שָׁאוּל וַאֲמַר הָא דְאִשְׁתָּאַר שַׁוִי קֳדָמָךְ אֲכוֹל אֲרֵי לְזִימְנָא נְטִיר לָךְ לְמֵימַר עַמָא זַמֵנִית לְשֵׁירוּתָא וַאֲכַל שָׁאוּל עִם שְׁמוּאֵל בְּיוֹמָא הַהוּא:

וירם הטבח. הביא בהרמת הידים, כאשר הדרך להביא לפני החשובים:

הנה הנשאר. רצה לומר לא תחשוב שזהו חלקי הנשאר למאכלי, ובדברו עמו הראה לו הנשאר למאכלו ואמר, הנה זה הנשאר למאכלו:

שים לפניך. לזה שים את המנה ההיא לפניך ואכול:

כי למועד. כי המנה ההיא שמורה לך על מועד ביאתך:

לאמר. כי אמר המזמן את הקרואים, והוא שמואל:

העם קראתי. הלא אני קראתי את העם על הזבח, ועלי ליתן לכל אחד מנה הראויה לו, לזאת שמור המנה ההיא לשאול, כי היא ראויה לו:

והעליה. רוצה לומר ואשר עליה, והוא הירך שעל השוק:

למועד. לזמן:

ואמר לו שהנשאר שלא יוכל לאכול ישים לפניו לאכול לנערו אחר זה או לאשר לפניו מהקרואים והוא יותר נכון כי לזמן כזה מהשנה האחר' תמתין ותיחל למלכות שתמלוך על ישראל ותאמר העם קראתי: