וַיָּ֣רֶם הַ֠טַּבָּ֠ח אֶת־הַשּׁ֨וֹק וְהֶעָלֶ֜יהָ וַיָּ֣שֶׂם ׀ לִפְנֵ֣י שָׁא֗וּל וַיֹּ֙אמֶר֙ הִנֵּ֤ה הַנִּשְׁאָר֙ שִׂים־לְפָנֶ֣יךָֽ אֱכֹ֔ל כִּ֧י לַמּוֹעֵ֛ד שָֽׁמוּר־לְךָ֥ לֵאמֹ֖ר הָעָ֣ם ׀ קָרָ֑אתִי וַיֹּ֧אכַל שָׁא֛וּל עִם־שְׁמוּאֵ֖ל בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא׃

וַאֲרִים טַבָּחָא יַת שָׁקָא וְיַרְכֵיהּ וְשַׁוֵי קֳדָם שָׁאוּל וַאֲמַר הָא דְאִשְׁתָּאַר שַׁוִי קֳדָמָךְ אֲכוֹל אֲרֵי לְזִימְנָא נְטִיר לָךְ לְמֵימַר עַמָא זַמֵנִית לְשֵׁירוּתָא וַאֲכַל שָׁאוּל עִם שְׁמוּאֵל בְּיוֹמָא הַהוּא:

וירם הטבח. הביא בהרמת הידים, כאשר הדרך להביא לפני החשובים:

הנה הנשאר. רצה לומר לא תחשוב שזהו חלקי הנשאר למאכלי, ובדברו עמו הראה לו הנשאר למאכלו ואמר, הנה זה הנשאר למאכלו:

שים לפניך. לזה שים את המנה ההיא לפניך ואכול:

כי למועד. כי המנה ההיא שמורה לך על מועד ביאתך:

לאמר. כי אמר המזמן את הקרואים, והוא שמואל:

העם קראתי. הלא אני קראתי את העם על הזבח, ועלי ליתן לכל אחד מנה הראויה לו, לזאת שמור המנה ההיא לשאול, כי היא ראויה לו:

והעליה. רוצה לומר ואשר עליה, והוא הירך שעל השוק:

למועד. לזמן:

ואמר לו שהנשאר שלא יוכל לאכול ישים לפניו לאכול לנערו אחר זה או לאשר לפניו מהקרואים והוא יותר נכון כי לזמן כזה מהשנה האחר' תמתין ותיחל למלכות שתמלוך על ישראל ותאמר העם קראתי: