כָּעֵ֣ת ׀ מָחָ֡ר אֶשְׁלַח֩ אֵלֶ֨יךָ אִ֜ישׁ מֵאֶ֣רֶץ בִּנְיָמִ֗ן וּמְשַׁחְתּ֤וֹ לְנָגִיד֙ עַל־עַמִּ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְהוֹשִׁ֥יעַ אֶת־עַמִּ֖י מִיַּ֣ד פְּלִשְׁתִּ֑ים כִּ֤י רָאִ֙יתִי֙ אֶת־עַמִּ֔י כִּ֛י בָּ֥אָה צַעֲקָת֖וֹ אֵלָֽי׃

כְּעִידַן הָדֵין מְחָר אֶשְׁלַח לְוָתָךְ גַבְרָא מֵאַרְעָא שֵׁבֶט בִּנְיָמִין וְתִמְשְׁחִינֵיהּ לְמֶהֱוֵי מַלְכָּא עַל עַמִי יִשְׂרָאֵל וְיִפְרוֹק יַת עַמִי מִידָא דִפְלִשְׁתָּאֵי אֲרֵי גְלֵי קֳדָמַי דוֹחֲקָא דְעַמִי אֲרֵי עֲלַת קְבֵילְתֵּהוֹן לָקֳדָמָי:

כעת מחר. כעת הזאת ביום מחר:

כי ראיתי את עמי. משגיח אני בצרות עמי:

צעקתו. על מה שפלשתים עושים להם [אחר שנזדקן שמואל]:

לנגיד. למושל ושר: