שְׁמוּאֵל א׳ ד׳ · י״ג

וַאֲתָא וְהָא עֵלִי יָתֵיב עַל כּוּרְסַיָא עַל כְּבַשׁ אוֹרַח תַּרְעָא מְסָכֵי אֲרֵי הֲוָה לִבֵּיהּ תְּבִיר עַל אֲרוֹנָא דַייָ וְגַבְרָא אָתָא לְחַוָאָה לְקַרְתָּא וְאִשְׁתְּגִישַׁת כָּל קַרְתָּא:

ויבא. רצה לומר: בעת בואו לשילה, ישב עלי על הכסא וכו׳:

יד דרך מצפה. אצל מקום דרך ההולך למקום המלחמה, והיה מצפה ומייחל לשמוע מה מהמלחמה, כי היה לבו חרד על הליכת הארון:

והאיש בא. מדרך אחר בא להגיד בהעיר:

ותזעק. זעקת שבר ויללה:

יד. מקום:

מצפה. ענין תוחלת ותקוה, כמו (מיכה ז ז): ואני בה׳ אצפה:

והנה עלי יושב על הכסא יד דרך מצפה. ר"ל שהיה הכסא במקום שהיה מצפה ומביט הדרך אם יבא מבשר להגיד לו מה שקרה לארון האלהים:

כי היה לבו חרד על ארון האלהים. ולזאת הסבה היה הכסא אצל מקום השער לראות העוברים והשבים וזה מורה על רוב חסידתו שלא היה חרד לבניו עם מה שגלה לו איש האלהים ששניהם ימותו ביום אחד גם בשמעו מות חפני ופנחס לא חרד מאד עד ששמע שארון האלהים נלקח כי אז נפל אחורנית מעל הכסא מרוב החרדה ובסבת הנפילה נשברה מפרקתו מרוב החולשה ומת מכובד גופו ורוב הזקנה כי הכובד ההוא היה סבת מיתתו בנפלו: