שְׁמוּאֵל א׳ ג׳ · י״ג

וְחַוֵיתִי לֵיהּ אֲרֵי מִתְפְּרַע אֲנָא מִן אֱנַשׁ בֵּיתֵיהּ עַד עַלְמָא בְּחוֹבִין דִידַע אֲרֵי מַרְגְזִין לְהוֹן בְּנוֹהִי וְלָא כִהָה בְּהוֹן:

והגדתי לו. רצה לומר: הלא מאז הגדתי לו על ידי איש אלהים שאשפוט את ביתו:

בעון. בעבור העון אשר יודע הוא מה שבניו מקילים ובוזים כבודי, ולא מיחה בהם כראוי ומלת ׳להם׳ היא תקון סופרים, והרי הוא כאלו נאמר לי. או רצה לומר שאת עצמם מקללים ברוע מעשיהם, כי ענוש יענשו, והקללה תבא עליהם:

ולא כהה בם. רצה לומר: אף בשמוע דברי איש האלהים, עם כל זאת לא חש ולא גער בבניו להכהות מראות פניהם לביישם ברבים:

מקללים. ענין בזיון, כמו (מלכים א ב ח): קללה נמרצת. או הוא מלשון קללה ממש:

כהה. ענין חושך:

מקללים להם בניו ולא כהה בם. הרצון בזה שהוא ידע שישראל היו מקללים בניו בסבת העושק שהיו עושקים אותם בית עלי ממה שהיו חוטפים מהם מן הזבחים ובעבור העצלה שהיתה בהם מהקרבת הקרבנות אשר הובאו להם עד שכבר ישכבון וקרבנות הנשים הצובאות פתח אהל מועד לא קרבו עדיין והנה לא הוכיחם עלי על זה באופן שימנעו מעשות כן אבל אמר להם אל בני כי לא טובה השמועה וגו', ולא דקדק אחר זה שיוסרו מאלו החטאים: