שְׁמוּאֵל א׳ כ״ז · א׳

עתה אספה יום אחד. שמא יארוב ויבא עלי פתאום:

וַאֲמַר דָוִד בְּלִבֵּיהּ דִלְמָא אִתְמְסִיר יוֹמָא חָד בִּידָא דְשָׁאוּל לֵית לִי מִדַעַם דְטַב אֲרֵי אִשְׁתֵּיזָבָא אִשְׁתֵּיזֵב לְאַרַע פְלִשְׁתָּאֵי וִינוּחַ מִנִי שָׁאוּל לְמִבְעֵנִי עוֹד בְּכָל תְּחוּם אַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל וְאִשְׁתֵּיזֵיב מִן יְדֵיהּ:

עתה אספה. כי אחר שכרת כנף המעיל, חשב שלא יוסיף עוד לרדוף אחריו כאשר בתחלה, אבל אחר שראה שעם כל זה רודפו, וחשש עוד כי פן בעבור שרואה טוב הצלחתו, ישכיל עוד לבוא פתאום ויהיה נספה ביום אחד, רצה לומר: מבלי דעת טרם בואו:

לבקשני עוד. כאשר בקשני עד הנה בכל גבול ישראל:

אספה. ענין כליון:

ונואש. מלשון יאוש, כמו (ישעיהו נז י): לא אמרת נואש: