וַיִּקַּח֩ דָּוִ֨ד אֶֽת־הַחֲנִ֜ית וְאֶת־צַפַּ֤חַת הַמַּ֙יִם֙ מֵרַאֲשֹׁתֵ֣י שָׁא֔וּל וַיֵּלְכ֖וּ לָהֶ֑ם וְאֵ֣ין רֹאֶה֩ וְאֵ֨ין יוֹדֵ֜עַ וְאֵ֣ין מֵקִ֗יץ כִּ֤י כֻלָּם֙ יְשֵׁנִ֔ים כִּ֚י תַּרְדֵּמַ֣ת יְהֹוָ֔ה נָפְלָ֖ה עֲלֵיהֶֽם׃

וּנְסִיב דָוִד יַת מוּרְנִיתָא וְיַת מָנָא דְמַיָא מֵאִיסָדֵי שָׁאוּל וַאֲזַלוּ לְהוֹן וְלֵית דַחֲזֵי וְלֵית דִידַע וְלֵית דְמִתְעַר אֲרֵי כוּלְהוֹן דְמָכִין אֲרֵי שֵׁינָא תַקִיפָא מִן קֳדָם יְיָ נְפָלַת עֲלֵיהוֹן:

ויקח דוד. חזר דוד לקחתו בעצמו, כי לא האמין לאבישי פן יכה עמו נפש שאול:

ואין רואה וכו׳. בעבור השינה לא היה מי רואה אותם, ואף לא ידעו בהרגשת השמע מקול ההולך והדבור, ולא היה מי מהם מקיץ מן השינה במשך הזמן ההוא, כי מה׳ נפלה עליהם תרדמה, ולא היה הדבר בדרך הטבע:

מקיץ. ענין הערה מהשינה:

תרדמת. שינה עמוקה וכן (יונה א ו): מה לך נרדם: