שְׁמוּאֵל א׳ כ״ה · ל״ז

וַהֲוָה בְצַפְרָא כַּד פָּג חַמְרָא מִנָבָל וְחַוִיאַת לֵיהּ אִתְּתֵיהּ יַת פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין וּמִית לִבֵּיהּ בִּמְעוֹהִי וְהוּא הֲוָא כְאַבְנָא:

בצאת היין. רצה לומר: בעת סרה השכרות:

וימת לבו. אמר על דרך גוזמא והפלגה, על גודל החרדה מפחד דוד, כי חשב פן עם כל זה יבוא עליו:

והוא היה לאבן. שבטלו הרגשותיו מרוב החרדה:

וימת לבו בקרבו והוא היה לאבן. אמר זה על צד ההפלגה לרוב הדאגה שהיה דואג על גודל המנחה ולרוב הפחד שהיה לו מדוד: