וְאוּלָ֗ם חַי־יְהֹוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֣ר מְנָעַ֔נִי מֵהָרַ֖ע אֹתָ֑ךְ כִּ֣י ׀ לוּלֵ֣י מִהַ֗רְתְּ (ותבאתי) [וַתָּבֹאת֙] לִקְרָאתִ֔י כִּ֣י אִם־נוֹתַ֧ר לְנָבָ֛ל עַד־א֥וֹר הַבֹּ֖קֶר מַשְׁתִּ֥ין בְּקִֽיר׃

וּבְרַם קַיָם הוּא יְיָ אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל דִמְנָעַנִי מִלְאַבְאָשָׁא לִיךְ אֲרֵי אִלוּלָא פוֹן אוֹחִית וְאָתֵית לָקֳדָמוּתִי אֱלָהֵין אִשְׁתְּאַר לְנָבָל עַד מַנְהָר צַפְרָא יְדַע מַדָע:

חי ה׳. הריני נשבע חי ה׳ וכו׳ שמנע אותי מהרע לך, רצה לומר: לביתך ולכל אשר לך:

כי אם נותר וכו׳. אז יחול עלי עונש שבועה:

ואולם. אבל באמת:

לולי. אם לא: