וַתִּפֹּל֙ עַל־רַגְלָ֔יו וַתֹּ֕אמֶר בִּֽי־אֲנִ֥י אֲדֹנִ֖י הֶעָוֺ֑ן וּֽתְדַבֶּר־נָ֤א אֲמָֽתְךָ֙ בְּאׇזְנֶ֔יךָ וּשְׁמַ֕ע אֵ֖ת דִּבְרֵ֥י אֲמָתֶֽךָ׃

וּנְפָלַת עַל רִגְלוֹהִי וַאֲמַרַת בְּבָעוּ עֲלַי דִילִי רִבּוֹנִי חוֹבָא וּתְמַלֵל כְּעַן אַמְתָךְ קֳדָמָךְ וְתִשְׁמַע יַת פִּתְגָמֵי אַמְתָךְ:

בי אני וגו׳. כי דוד לא היה מכירה, ולזה אמרה מה ששמעתי אשר אדוני מדבר אל עבדיו בדבר מה שקרה לו, דע אדוני העון הזה הוא בי, רוצה לומר: בביתי נעשה הדבר:

ותדבר. ולזה תדבר אמתך, לבקש ולהתחנן על הדבר:

ותפול על רגליו. ר"ל אצל רגליו:

בי אני אדני העון. הוא על דרך אמרו ולי אני עבדך והרצון בו בי אדני העון והפשע והודת זה תחלה כדי שיכנסו דבריה באזני דוד ותשקיט חמתו בזה המאמר כי בו מהפיוס מה שלא יעלם ואחר זה חלתה פניו שישמע את דבריה ובארה לו שלא חטאה בזה אך חטא בו נבל בעלה מצד רוע מנהגו ותכונתו כי נבל שמו ונבלה עמו: