וְהָ֣אֲנָשִׁ֔ים טֹבִ֥ים לָ֖נוּ מְאֹ֑ד וְלֹ֤א הׇכְלַ֙מְנוּ֙ וְלֹֽא־פָקַ֣דְנֽוּ מְא֔וּמָה כׇּל־יְמֵי֙ הִתְהַלַּ֣כְנוּ אִתָּ֔ם בִּֽהְיוֹתֵ֖נוּ בַּשָּׂדֶֽה׃

וְגַבְרַיָא טָבִין לָנָא לַחֲדָא וְלָא אִתְנְזֵיקְנָא וְלָא שְׁגָא לָנָא מִדַעַם כָּל יוֹמִין דִי הֲלֵכְנָא עִמְהוֹן כַּד הֲוֵינָא שָׁרָן בְחַקְלָא:

והאנשים. אנשי דוד היו טובים לנו מאד:

ולא הכלמנו. לא היינו נכלמים על ידיהם, ולא חסרנו מאומה וכו׳:

הכלמנו. מלשון כלימה:

פקדנו. ענין חסרון: