שְׁמוּאֵל א׳ כ״ב · ב׳

וְאִתְכְּנִישׁוּ לְוָתֵיהּ כָּל גְבַר מָעִיק רוּחַ וְכָל גְבַר דִי לֵיהּ מָרֵי רְשׁוּ וְכָל גְבַר מָרִיר נְפַשׁ וַהֲוָה עֲלֵיהוֹן לְרַבָּא וַהֲווֹ עִמֵיהּ כְּאַרְבַּע מְאָה גַבְרָא:

כל איש מצוק וכו׳. ולא היה יכול לשבת בארצו ובמקומו:

מצוק. ענין צרה, כמו (תהלים קיט קמג): צר ומצוק מצאוני, ורוצה לומר מי שיש לו מצוקה מאויביו:

נושא. ענין הלואה, כמו (שם קט יא): ינקש נושה, ורוצה לומר מי שיש אצלו הלואה מאחרים:

מר נפש. עני ורש, כמו שכתוב (משלי לא ו): ויין למרי נפש ישתה וישכח רישו:

כל איש מצוק וכל איש אשר לו נושא. הרצון באיש מצוק מי שמצאתהו מצוקת לבו מפני היותו עשוק ורצוץ ואין לו כח מיד אויביו ועושקיו או למה שידמה לזה, ואיש אשר לו נושה הוא הלוה ואין לאל ידו לפרוע, ואיש מר נפש הוא העני אשר שדי המר נפשו לרוע מזלו וקשה יומו כי ירוח לו מצד החבורה ולזה נתקבצו אלו אל דוד עם שכבר נתפרסם להם מטוב הצלחתו מה שהביא' לקוות לטוב בהיותם בצלו: