שְׁמוּאֵל א׳ כ״א · ו׳

וַאֲתֵיב דָוִד יַת כַּהֲנָא וַאֲמַר לֵיהּ בְּקֻשְׁטָא אִתְּתָא מְרַחֲקָא לָנָא כְּמֵאִתְמָלֵי וּמִדְקֳדָמוֹהִי בְּמִפְקִי וַהֲוָה מָנֵיהוֹן לְעוּלֵימַיָא דְכָן לְקֻדְשָׁא וְהוּא בְּאוֹרַח חוֹלָא הֲוָה אָזֵיל וְיוֹמָא דֵין הֲוָה מִתְאֲכֵיל וְלָא מִתְפְּסַל בְּמָנָא:

כי אם אשה עצורה לנו. רצה לומר: לא כמו שתחשוב אתה שאין אנו נשמרים מאשה, לא כן היא, כי אם אשה מנועה מאתנו מן כעת תמול השלישי בזמן צאתי מביתי, ואף בגדי הנערים המה טהורים וראוים לקודש, כי טהרו אותם:

והוא דרך חל. והלחם ההוא משנסתלק מעל השלחן וקרבו הבזיכין, קרוב הוא להיות חולין, כי יצא מידי מעילה משיש בו היתר לכהנים:

ואף כי היום וכו׳. רצה לומר: ואפילו אם היום היתה תחילת קדושתו על השלחן, ועדיין יש בו מעילה, עם כל זאת מותר לי לאכלם, כי אחזו בולמוס, והוא חולי הרעבון והכל מותר משום פקוח נפש, כן פירשו רבותינו במנחות (צה ב):

עצורה. מנועה, כמו (דברים י״א:י״ז וז): ועצר את השמים:

לנו. רוצה לומר מעמנו:

כתמול שלשם. רוצה לומר כתמול השלישי שלפני היום:

דרך חול. רוצה לומר ענין חולין:

כי אם אשה עצורה לנו וגו'. ר"ל הנה אשה היתה נמנעת לנו מעת צאתנו שהיתה מאתמול שלשם לרוב זריזותנו לעשות מצות המלך והנה היו כלי הנערי' ראויים לקדש כי טהרנו עצמנו בצאתנו:

והוא דרך חול. רצוני שכן דרך אוכלי חולין שתהיה מעלתם כמעלתי לאכל חוליהן בטהרה ר"ל על טהרת הקדש, ואף כי היום שיהיה בכלינו נהיה נשמרים ונזהרים לאכלו בטהרה ויהיה הרצון בזה והוא הנכון הנה אם היתה עצורה כתמול שלשם לבא אליה כצאתי טהרנו את עצמנו ויהיו כלי הנערים ראויי' לקדש והנה זה הוא דרכנו ומנהגנו גם באכילת חולי' שנשתדל לאכלם על טהרת הקדש ובהיות הענין כן איך לא נהיה נזהרים לאכל בטהרת הקדש כשיהיה בכלינו: