וַיֹּ֡אמֶר שַׁלְּחֵ֣נִי נָ֡א כִּ֣י זֶ֩בַח֩ מִשְׁפָּחָ֨ה לָ֜נוּ בָּעִ֗יר וְה֤וּא צִוָּה־לִי֙ אָחִ֔י וְעַתָּ֗ה אִם־מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ אִמָּ֥לְטָה נָּ֖א וְאֶרְאֶ֣ה אֶת־אֶחָ֑י עַל־כֵּ֣ן לֹא־בָ֔א אֶל־שֻׁלְחַ֖ן הַמֶּֽלֶךְ׃ {ס}

וַאֲמַר שַׁלְחֵנִי כְּעַן אֲרֵי שֵׁירוּ נִכְסַת קוּדְשַׁיָא לְכָל זַרְעִיתָא לָנָא בְקַרְתָּא וְהוּא פַקֵיד לִי אֲחִי וּכְעַן אִם אַשְׁכְּחֵית רַחֲמִין בְּעֵינָךְ אִשְׁתֵּיזֵיב כְּעַן וְאֶחֱזֵי יַת אֲחַי עַל כֵּן לָא אֲתָא לְפָתוֹרָא דְמַלְכָּא:

שלחני. תן לי רשות ללכת:

זבח משפחה. אותו היום היו בני משפחתו זובחים בעירו זבחי שלמים:

והוא צוה לי. לבוא על הזבח, וחוזר ומפרש מי היה המצוה, ואמר אחי אליאב הבכור הוא היה המצוה:

אמלטה נא. מעבודת המלך, ואראה את אחי בשמחת הזבח:

על כן לא בא. כי נתתי לו רשות ללכת, והלך לו:

אמלטה. ענין הצלה והשמטה מדבר מה:

והוא צוה לי אחי. הוא על דרך אמרו ותפתח ותראהו את הילד שבאר אחר הכנוי הנושא והרצון כזה שאחיו צוה לדוד שילך שם: