שְׁמוּאֵל א׳ כ׳ · כ״ה

וְאַסְחַר מַלְכָּא עַל שִׁוְיֵיהּ כִּזְמַן בִּזְמַן עַל שִׁוְיֵה דִמְתַקַן לֵיהּ בִּסְטַר כּוֹתְלָא וְקָם יְהוֹנָתָן וְאַסְחַר אַבְנֵר מִסִטְרָא דְשָׁאוּל וַהֲוָה אַתְרָא דְדָוִד מַרְוָח:

על מושבו. על המקום המיוחד לו לשבת בה, והוא במקום המושב שאצל הקיר:

ויקם יהונתן. כי סדר הישיבה היה, אשר ישב דוד סמוך להמלך, ואחריו יהונתן, ואחריו אבנר, וישב עתה המלך במקומו, ויהונתן במקומו, ואבנר במקומו, וכשלא בא דוד, נשאר יהונתן יושב סמוך לאביו מבלי אמצעי, ואין מדרך הבן להסב אצל אביו, לזה קם יהונתן ממקומו לשבת במקום אבנר, והוא ישב במקום יהונתן מצד שאול, להיות הוא אמצעי בין שאול ליהונתן בנו (ולא ישב אבנר במקום דוד ונשאר יונתן במקומו, כי חשב פן יבוא עוד דוד וישב במקומו, ואף כי יהונתן ידע שלא יבוא, מכל מקום עשה עצמו בתחילה כלא יודע, עם שאמר בסוף שנשאל ממנו וכו׳, ומטעם זה ישב מתחילה במקומו, כאלו לא ידע):

ויפקד. נחסר היה המקום מן היושב:

ויפקד. מענין חסרון: